אבחון

לפני הבדיקה מרססים בקצרה את רירית האף: התרסיס מפחית מעט את נפיחות הרירית ומאלחש את פני השטח שלה. לאחר מכן מחדירים בזהירות את האנדוסקופ הגמיש לאורך רצפת האף. במהלך הבדיקה מעריכים את מחיצת האף, קונכיות האף, המעברים הצרים המובילים לפתחי הסינוסים ולוע האף. לאחר מכן ניתן להתבונן בלוע ובגרון.

האנדוסקופיה מאפשרת לראות אזורים שאינם נראים מבחוץ: נפיחות בריריות, היצרויות, פוליפים, נתיבי זרימת הפרשות, שינויים בפתח תעלת אוסטכיוס וממצאים בגרון. במידת הצורך ניתן גם ליטול דגימת תאים במהלך הבדיקה.

במקרה של דלקת כרונית בסינוסים, ממצא אנדוסקופי חד-משמעי עשוי לקצר את המשך הבירור: לפי סקירה מקצועית, בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת אינה הכרחית בכל מקרה שבו נמצא ממצא חיובי באנדוסקופיה של האף. הרופאה או הרופא מחליטים אם יש צורך בהדמיה בהתאם לממצאים ולמהלך המחלה.

בצרידות מתמשכת, הסתכלות על הגרון היא חלק מהבירור: ההמלצה המקצועית הבין-לאומית בנושא צרידות קובעת שיש לבצע בדיקה המאפשרת לראות את הגרון כאשר הצרידות נמשכת יותר מארבעה שבועות. ניתן להעריך באנדוסקופיה את התנועתיות, המנח ופני השטח של מיתרי הקול; להערכת התנועות העדינות של מיתרי הקול קיימות בדיקות משלימות.

בדיקת סקר שמיעה ליילודים נועדה לזהות בשלב מוקדם סימנים להפרעת שמיעה. באמצעות BERAphone נרשמות בבדיקת תגובות שמיעתיות אוטומטית של גזע המוח (AABR) תגובות חשמליות של מסלול השמיעה לגירויים קוליים. ככל האפשר, הבדיקה מתבצעת כשהילד ישן או שוכב בשקט.

פליטות אוטואקוסטיות (OAE), ובפרט TEOAE, נמדדות באמצעות גשושית קטנה בתעלת האוזן ומספקות מידע על תפקוד תאי השיער החיצוניים בשבלול האוזן. תוצאה חריגה בבדיקת הסקר אינה מהווה עדיין אבחנה, ויש לברר אותה באמצעות בדיקות שמיעה נוספות. תוצאה תקינה אינה שוללת כל הפרעת שמיעה.

דרך אוזניות מושמעים צלילים בגבהים ובעוצמות שונים. עליכם לציין מתי אתם שומעים צליל. כך מתקבלת אודיוגרמה המציגה את ספי השמיעה המתאימים. במידת הצורך משלימים את הבדיקה במדידת הולכת עצם.

אתם שומעים מילים או מספרים וחוזרים על מה שהבנתם. המדידה בוחנת את הבנת הדיבור בעוצמות שונות; בהתאם לשאלה הנבדקת, ניתן לבצע את הבדיקה גם בנוכחות רעש רקע.

גשושית בתעלת האוזן משנה לזמן קצר את לחץ האוויר ומודדת את תנועתיות עור התוף והאוזן התיכונה. הבדיקה עשויה לספק סימנים להצטברות נוזלים באוזן התיכונה או להפרעה באוורור, אך אינה מודדת ישירות את יכולת השמיעה.

גשושית קטנה קולטת תגובות קוליות חלשות של שבלול האוזן לאחר גירוי קולי. מדידה אובייקטיבית זו מספקת מידע על תפקוד תאי השיער החיצוניים. בעיות באוזן התיכונה עשויות להשפיע על התוצאה; בדיקת OAE לבדה אינה שוללת כל הפרעת שמיעה.

שני צלילים מושמעים בו-זמנית. הגשושית מודדת את התגובות הקוליות הנוספות הנוצרות עקב כך בשבלול האוזן. בדיקת DPOAE מאפשרת להעריך את תפקוד תאי השיער החיצוניים לפי תדר.

גירויים קוליים קצרים, לרוב נקישות, מעוררים תגובות מדידות של שבלול האוזן. הקיצור המקצועי המקובל הוא TEOAE. השיטה משמשת בין היתר בבדיקות סקר שמיעה ומשלימה בדיקות שמיעה נוספות.

אלקטרודות על העור קולטות תגובות חשמליות לגירויים קוליים לאורך מסלול השמיעה עד לגזע המוח. באמצעות שינוי עוצמת הגירוי ניתן להעריך את סף השמיעה. הבדיקה מחייבת מנוחה ורוגע, והיא מועילה במיוחד כאשר לא ניתן לקבל תגובות פעילות מהימנות בבדיקת שמיעה.

אלקטרודות קולטות פוטנציאלים חשמליים המתעוררים בתגובה לצליל בשבלול האוזן ובעצב השמיעה הסמוך לו. מיקום האלקטרודות תלוי בשיטת הבדיקה ויוסבר מראש. המדידה יכולה להשלים בירור של סוגיות מסוימות הנוגעות לאוזן הפנימית, אך אינה מאפשרת כשלעצמה אבחנה ודאית של מחלת מנייר.

טנטון הוא תפיסה של רעש ללא מקור קול חיצוני. האפיון כולל תיאור מדויק של הרעש וכן מדידה של גובה הצליל ועוצמתו: בבדיקת התאמת טנטון, צליל להשוואה מותאם בהדרגה עד שהוא תואם לרעש הנשמע באוזן. בנוסף, ניתן לתעד מאיזו עוצמה רעש ממסך את הטנטון באופן מלא או חלקי.

מכיוון שטנטון מלווה לעיתים קרובות בירידה בשמיעה, הבירור כולל בדיקת ספי שמיעה בצלילים טהורים ואודיומטריית דיבור. שאלונים מתוקננים מעריכים בנוסף עד כמה הטנטון פוגע בחיי היום־יום ומאפשרים להשוות את מהלך התסמינים לאורך זמן. מדידות אלה מתארות את הטנטון, אך אינן מגלות כשלעצמן את הגורם לו. טנטון שהופיע לאחרונה, טנטון חד־צדדי או פועם, וכן טנטון המלווה באובדן שמיעה פתאומי, מחייבים בירור רפואי בהקדם.

במהלך הבדיקה תצעדו במקום בעיניים עצומות, כשצוות הבדיקה משגיח על בטיחותכם. הצוות יתבונן בסיבוב או בסטייה ממקומכם. המבחן הוא כלי משלים להערכה ראשונית, ואינו מאפשר כשלעצמו לקבוע באופן מהימן את מיקומה של הפרעה במערכת שיווי המשקל.

הצוות מתבונן בעמידתכם כאשר כפות הרגליים צמודות זו לזו, תחילה בעיניים פקוחות ולאחר מכן בעיניים עצומות. שינויים ביציבות העמידה מספקים מידע על שילוב הפעולה של מערכות החישה. המבחן אינו ייחודי למחלה של האוזן הפנימית.

גירויי קול או רטט מעוררים תגובות רפלקס, הנמדדות באמצעות אלקטרודות על העור מעל שריר הצוואר המכווץ. בדיקות cVEMP מעריכות בעיקר את תפקוד השקיק (סאקולוס) ואת מסלולי הרפלקס הווסטיבולריים הקשורים אליו.

אלקטרודות מתחת לעיניים קולטות תגובות רפלקס לגירויי קול או לרטט בזמן שאתם מביטים כלפי מעלה. בדיקות oVEMP מספקות מידע בעיקר על הנאדון (אוטריקולוס) ועל מסלולי הרפלקס הקשורים אליו. שתי שיטות ה-VEMP משלימות בדיקות אחרות של שיווי המשקל.

בווידאוניסטגמוגרפיה, משקפי מדידה עם מצלמה מובנית מתעדים את תנועות העיניים. הבדיקה מורכבת מכמה חלקים: מעקב אחר מטרות אור, בדיקת תנועות מבט מהירות, בדיקת תנוחה במנחי ראש שונים, ואם ניתנה לכך הוראה רפואית – בדיקה קלורית, שבה זרם אוויר חם או קר יותר מעורר תחושת סחרור קצרה. על סמך הכיוון, הצורה והעוצמה של תנועות עיניים אלה ניתן להסיק אם איבר שיווי המשקל מגיב באופן שונה מהרגיל בצד אחד או בשני הצדדים.

בדיקת VNG אינה כואבת ונמשכת לרוב שעה עד שעתיים. לקראת הבדיקה אין להתאפר ויש להימנע מאלכוהול ומקפאין. תרופות מסוימות עלולות להשפיע על התוצאה; שוחחו עם הרופאה או הרופא לפני התור כדי לברר אם יש להפסיק אותן זמנית, ואל תפסיקו שום תרופה על דעת עצמכם. ייתכנו תחושת ערפול או בחילה לזמן קצר, ולכן מומלץ לדאוג שמישהו יאסוף אתכם לאחר הבדיקה.

במבחן סיבוב עיניים נגדי מתעדים באמצעות משקפי מדידת וידאו כיצד העיניים מסתובבות כאשר הראש או הגוף מוטים הצדה: בתגובה רפלקסיבית הן מסתובבות מעט בכיוון הנגדי. המדידה מספקת מידע על תפיסת כוח הכבידה והמנח המתווכת באמצעות האיברים האוטוליתיים, בעיקר הנאדון (אוטריקולוס). הבדיקה משלימה בדיקות אחרות של שיווי המשקל, אינה מחליפה הדמיה ואינה נדרשת בכל סוג של סחרחורת.

בגירוי מגנטי חוצה גולגולת, סליל הממוקם מעל הראש יוצר פולסים מגנטיים קצרים המפעילים את קליפת המוח הגדול; תגובות השרירים הנובעות מכך נרשמות באמצעות אלקטרודות. ברפואת אף־אוזן־גרון משמשת השיטה עד כה בעיקר למחקר, לצורך חקר הקשרים בין איבר שיווי המשקל למוח. היא אינה חלק מהאבחון השגרתי במרפאת אף־אוזן־גרון, וחשיבותה היא בעיקר בבירור סוגיות נוירולוגיות או מחקריות.

לפני השימוש יש לברר אם קיימות התוויות נגד, כגון אפילפסיה, קוצב מוחי או שתלים מתכתיים באזור הראש. הרופאה או הרופא מחליטים לאחר ההערכה הקלינית אם בכלל נדרשת בדיקה כזו; היא מבוצעת במחלקות נוירולוגיות או ביחידות מחקר המצוידות לכך.

בבדיקת דחף הראש ממקדים את המבט בנקודה, בזמן שהרופאה או הרופא מסובבים את ראשכם במהירות ובעדינות שמאלה או ימינה. כאשר תפקוד שיווי המשקל תקין, העיניים מגיבות לתנועה זו באופן אוטומטי, בלי לאבד את נקודת המיקוד. אם התנועה אינה מפוצה כראוי, העין מבצעת תנועת תיקון קטנה – סימן לכך שאיבר שיווי המשקל בצד זה פועל באופן חלש יותר.

בגרסה המצולמת בווידאו (vHIT), תנועות העיניים מתועדות באמצעות משקפיים קטנים. כך ניתן למדוד את עוצמת תגובת המבט עבור כל אחת מהתעלות החצי־קשתיות, ולתעד גם תנועות תיקון קטנות. הבדיקה נמשכת דקות ספורות בלבד ומשלימה בדיקות אחרות, כגון הבדיקה הקלורית – היא אינה מחליפה אותן.

בזמן הבליעה מופעל דרך האף לחץ אוויר מוגדר. מדידה באוזן מתעדת אם ומתי חצוצרת השמע נפתחת ומעבירה לחץ לאוזן התיכונה. התוצאות נבחנות לצד התסמינים, ממצאי בדיקת עור התוף ובדיקות נוספות; המדידה לבדה אינה מוכיחה ואינה שוללת הפרעה בתפקוד חצוצרת השמע.

רינומנומטריה קדמית פעילה מודדת במהלך נשימה חופשית את לחץ האוויר לפני פתח האף ואת זרימת האוויר. משני המדדים מחושבת התנגדות הזרימה בנשימה דרך האף, בנפרד עבור הצד הימני והצד השמאלי. הערך מציין עד כמה הנשימה קלה או קשה באותו רגע. התוצאות תלויות במידת הנפיחות של הרירית באותו זמן ועשויות להשתנות במהלך היום; הן נבחנות יחד עם התסמינים והממצאים האנדוסקופיים.

ברינורזיסטומטריה מוצגת ההתנגדות באף באופן רציף לאורך מחזור הנשימה, ולא רק כערך בודד. כך ניתן לראות כיצד ההתנגדות משתנה בשאיפה ובנשיפה. תצוגה זו עשויה להצביע על חוסר יציבות בנשימה דרך האף, עם היצרות המתרחשת במהלך הנשימה. גם היא אינה מספקת לבדה תשובה לשאלה היכן נמצאת ההיצרות, ונבחנת יחד עם אנדוסקופיה ורינומנומטריה.

רינומטריה אקוסטית – המכונה לעיתים רינומנומטריה אקוסטית – פועלת באמצעות פעימות קול: צליל קצר נשלח לתוך האף, ומההדים המוחזרים מחשב מכשיר את שטח החתך של חלל האף במרחקים שונים. כך ניתן לקבוע את שטח החתך הצר ביותר ואת נפח חלל האף. השיטה מתארת את צורת מעברי האף, אך לא את זרימת האוויר או את התנגדות הזרימה, ולכן משתמשים בה לעיתים קרובות בשילוב עם רינומנומטריה.

במדידת FeNO נושפים ברוגע ובאופן אחיד לתוך מכשיר מדידה קטן. נמדד ריכוז החנקן החד־חמצני (NO) באוויר הננשף. הבדיקה אינה פולשנית, נמשכת דקות ספורות בלבד ומשלימה את בדיקת תפקודי הריאות – היא אינה מחליפה אותה.

ערך מוגבר עשוי להצביע על סוג מסוים של דלקת בדרכי הנשימה, כפי שמתרחש למשל באסתמה אלרגית. אצל מבוגרים, ערך מתחת ל־25 ppb נחשב נמוך, וערך מעל 50 ppb נחשב מוגבר. ערך FeNO לבדו אינו מהווה אבחנה; הצוות הרפואי מעריך אותו יחד עם הבדיקה, תפקודי הריאות וממצאים נוספים.

לפני הטיפול נבדקות ההתוויה הספציפית, התוויות נגד אפשריות והיכולת להשוות לחצים. הסיכונים כוללים בעיקר נזקי לחץ לאוזניים ולסינוסים; ייתכנו גם תופעות לוואי נוספות. התועלת, החלופות, מהלך הטיפול וכיסוי העלויות נדונים מראש. הצוות יברר איתכם אם ניתן לבצע טיפול בתא לחץ, והיכן.

נבדקים שלושה היבטים: זיהוי ריחות (זיהוי), הבחנה בין ריחות דומים (הבחנה) והריכוז הנמוך ביותר שעדיין ניתן לחוש בו (סף). ערכות בדיקה תקניות – למשל עטי ריח או כרטיסי ריח – מספקות ערכים בני השוואה, המושווים לערכי ייחוס לפי גיל. הבדיקה מחייבת נשימה חופשית במידה מספקת דרך האף; במקרה של נזלת או מיד לאחר שימוש בתרסיס אף להפחתת גודש, היא מתבצעת במועד אחר.

לבדיקת הטעמים הבסיסיים מתוק, חמוץ, מלוח, מר ואומאמי, מניחים על הלשון תמיסות או רצועות בדיקה ספוגות, והנבדקים מתבקשים לזהות את הטעם. מאחר שחלק גדול ממה שאנו חווים כטעם נוצר דרך האף (הרחה רטרונזלית), במקרה של תלונות על חוש הטעם נבדק בדרך כלל גם חוש הריח.

בירור מומלץ כאשר חוש הריח נחלש או אובד, לאחר זיהומים בדרכי הנשימה או פגיעות ראש, במקרים של פוליפים באף ודלקת כרונית בסינוסים, וכן בבירורים נוירולוגיים מסוימים. האפשרות לטפל בהפרעה בחוש הריח ואופן הטיפול תלויים בגורם לה. הצוות יברר מראש איזו בדיקה נדרשת, ואם היא תתבצע כאן או במוסד מתמחה.

לצורך זיהוי הנגיף נלקח חומר תאי באמצעות מברשת קטנה או מרית. הנטילה מתבצעת במהירות ומתוארת לרוב כנסבלת היטב; החומר נשלח למעבדה בנוזל נשא.

במעבדה מזוהה ה־DNA הנגיפי בדרך כלל באמצעות PCR. במסגרת זו ניתן גם לקבוע אם מדובר בזן בסיכון גבוה או בזן בסיכון נמוך. תוצאה זו משפיעה על המשך הבירור ועל מרווחי הזמן בין בדיקות המעקב.

זנים בסיכון גבוה עלולים לפגוע גם בחלל הפה ובלוע, נוסף על אזור פי הטבעת ואיברי המין. חלק ניכר ממקרי סרטן תאי הקשקש בחלל הפה ובלוע נגרם מזיהום ב־HPV. לכן ממצאים חריגים באזור זה מצריכים בירור רפואי.

זיהוי DNA נגיפי באמצעות PCR נחשב לשיטה המקובלת עבור נגיפי הרפס סימפלקס ווריצלה־זוסטר: הבדיקה רגישה וסגולית במיוחד, מספקת תוצאות לרוב בתוך 24 שעות ומבחינה בין סוגי הנגיפים.

זיהוי נוגדנים בדם מעיד על התמודדות קודמת או נוכחית של הגוף עם מחולל המחלה, אך מדויק פחות בקביעת מועד הזיהום. תרבית נגיפית וסימון פלואורסצנטי ישיר יעילים בעיקר בנגעים בשלב מוקדם.

בדיקה מועילה בעיקר כאשר הטיפול תלוי בתוצאותיה – למשל במקרה של שלבקת חוגרת בפנים, שינויים פתאומיים בשמיעה או בשיווי המשקל המלווים בשלפוחיות, חשד לשיתוק פנים על רקע נגיפי או הפרעות בחוש הריח והטעם לאחר זיהומים. ההחלטה מתקבלת על ידי הרופאה או הרופא הבודקים בהתאם לממצאים ולמהלך המחלה.

לצורך בדיקת אק״ג במנוחה שוכבים בנינוחות על מיטת בדיקה. אלקטרודות קטנות מוצמדות לחזה, לזרועות ולרגליים ומחוברות בכבלים למכשיר האק״ג; המדידה נמשכת דקות ספורות בלבד.

התנודות בעקומה משקפות את מהלך העירור החשמלי בלב. לפי גובה התנודות, השיפוע שלהן, משכן והמרווחים ביניהן, ניתן להעריך את קצב הלב, את תדירות הפעימות ואת ההפרעות ביצירת העירור החשמלי.

לפני הרדמה וטיפול באשפוז, הערכת יכולתו של הלב לעמוד במאמץ היא חלק מהבירור. במקרה של דופק מהיר, תחושה של פעימות לב לא סדירות, סחרחורת או קוצר נשימה, מוסיפים בדיקת אק״ג — ובמידת הצורך גם ניטור אק״ג ממושך או בדיקת אק״ג במאמץ.

לאחר הדרכה קצרה שואפים עמוק ונושפים את האוויר לתוך הפייה בעוצמה המרבית ולמשך זמן רב ככל האפשר. חוזרים על המדידה כמה פעמים; בדרך כלל היא נמשכת פחות מעשר דקות.

נבדקים בעיקר נפח האוויר הננשף בשנייה הראשונה (FEV1) ונפח האוויר הכולל שננשף (FVC). לפי היחס ביניהם, הרופאים יכולים לזהות אם דרכי הנשימה מוצרות או אם נפח הריאות קטן.

סיבות לביצוע הבדיקה כוללות קוצר נשימה לא מוסבר, שיעול מתמשך או ליחה, מעקב אחר אסתמה או COPD, וכן הערכת סיכון לפני ניתוח. גם במסגרת רפואת השינה ניתן לבצע בירור משלים של תפקודי הריאות.